סיפור חוויתו של פונה לריפוי - מפגש ראשון (מפורסם בהסכמתו)

אני נכנס. קיבל אותי חיוך נעים, נינוח, קצת בוחן. טבעי שבוחן. נכנסתי למרחב פרטי של האחר.

נכנסתי לחדר, למדתי שאת הנעלים חולצים בכניסה. בהתחלה קצת היתה לי תחושה של "לשים גבולות בהתחלה", עד מהרה הבנתי שזו הזמנה להיות חלק מהבית. הרגיש לי נעים. בכלל המילה "נעים" תחזור על עצמה הרבה. החדר פשוט, רוצה לומר את התוכן מביאים הנוכחים בו. ישבנו בגובה הקרקע, בגובה העיניים. ברקע מתנגן משהו. מנורת מלח, לב על הקיר, שעון שמחבר למציאות. פכפוכית שמנותקת מהחשמל. נכנסת קצת בריזה מבחוץ. מתיישבים פנים מול פנים. פוגש פנים מסבירות. אני אמור להיות מובך. לא נשאר לי זיכרון כזה. אני בטייץ ודרייפיט. מהרהר לעצמי שזה סטינג קצת הדוק מדי לסיטואציה אבל מתנחם שזה יותר טוב מג׳ינס.

מתמקם במרחב. זה נוח.

מוציאה שאלון. כך מתחיל טיפול. זה הזכיר לי את ה"מכווצת" שלי. כבר הייתי בטיפולים אצל פסיכולוגית. זה הצחיק אותך. ואז הבנתי שזה לא טיפול כזה שאתה מספר והאחר מהמהם בארשת פנים רצינית. מרגיש שנשאל שאלות רקע במעגלים כמו אדוות הפוכות, מהחוץ לפנים. הייתי נינוח הרגשתי קשב, אמפטיה, רצון אמיתי להבין את הפנים. אי אפשר להבין את הפנים זה פאזל. הרגיש שיושב מול זו שיודעת לאסוף וכנראה אח"כ לסדר את החלקים.

ככל שהשאלות מתקדמות אני מתמסר לתשובות. מנסה בהתחלה להיות אסוף, לבחור קצת מילים אבל זה השתחרר מהר. התחושה השניה אחרי נעים היתה "שחרור" הרגשתי משוחרר לספר, לשתף, להיות אני. זה הרגיש מרחב בטוח, מאפשר, מזמין, קצת בועתי. מלא זמן לא הייתי בסיטואציה שיכול להיות אני, שאני לא צריך להיות מנהל, הורה, חבר.

תוך כדי שמספר / עונה צץ בי הקול הביקורתי: אתה חפרן, נשאלת שאלה קצרה ואתה פותח את דברי הימים. אתה מבזבז את הזמן של הטיפול. מהר מאוד הבנתי שאלו מחשבות לא מותאמות. אני זה הטיפול וזו שמולך בנתה בכלום זמן מרחב מאפשר ומזמין להוציא מעצמך דברים לחלל המשותף. הרגשתי כאילו משהו שואב בשאיפה עדינה את המידע מתוכי, זה היה נעים.

אני מתרגל למקום, פחות קפוץ. מותח רגליים. מנסה לחקות את התנוחה שלך, נראה שזו דרכך להיות בנינוחות ובריכוז באותה עת. ואז הגיעה השאלה הקשה: מה הביא אותך לפה? מה אתה רוצה להשיג מהמפגש הזה? הלם, שתיקה. מנסה לאסוף את עצמי לאיזה מלמול. זה הוציא אותי מאזור הנוחות. עד עכשיו יכולתי לספר על עצמי וזה זרם. לרגע הצחיק לרגע הרצין. וכעת שאלה מביכה. למה מביכה? כי באתי בלי תוכנית. אני שמתכנן הכול, חושב 5 צעדים קדימה לא יודע לענות. כנראה שזה יושב על צורך. אמרתי להתחזק מבפנים. מה זה אומר? שאני מוחלש שם? את מאפשרת לי לשהות בסיטואציה עוזרת לי לוורבל אותה, זה הרגיש נעים, מקבל, לא חוסם, להיפך, מעודד להיפגש עם הסיבות מתחת לפני השטח. תפנית בעלילה. מרגיש שמתחיל להיכנס יותר לעומק. אני פחות אינפורמטיבי ויותר נוגע ברגש של עצמי. את נוכחת במילים שקטות.

אני אומר שמרוצה מהחיים שלי. אני באמת מרוצה. מצד שני פה זה המקום להוציא את הספר של הפערים. אין סתירה. וכן נתת לי חיזוק על זה שאני בנאדם מודע, זה נכון. למודעים יותר קשה אבל הם עשירים. עשירים בצבעים של רגשות. אני מרוצה מזה. אז הביטוי להתחזק מבפנים הוא כוללני וקצת לא מוגדר. אני בתחושה שאמצא פה את מה שבאמת זקוק לו. זו דרך. ומה שברור שזה יושב על צורך. צורך חזק. מהו? אני עוד לא יודע וגם לא צריך לדעת. החלטתי עם עצמי שאם את הכול הייתי יודע לא הייתי מגיע למלי. התפקיד שלי זה להתמסר לתהליך. לחוות, להאמין ובעיקר לא לחסום רגשות. כל השאר יקרה. מוזר. פגישה שעוד לא הסתיימה ואני כבר מרגיש Safe, עטוף ובאמונה. זה מרגיש נעים. ביקשת שאעצום עיניים ואדמיין רכיבה על האופנוע. לקח לי כמה שניות להיכנס לזה. לבסוף הצלחתי. הרעישו לי קצת המחשבות, תמונות מטיולים, מחשבות על הסיטואציה של המפגש, שהיתה עוצמתית גם כך עד רגע זה. בסוף זה השתחרר יחד עם המילה "יצר" ועם הבנה שפה בחלל כל רגש ותחושה צריך גם לייחס לאיזה אזור בגוף. עולם שלם שכנראה אתחבר אליו בהמשך. פקחתי עיניים, היית שם. זה היה חזק מאוד. לא אמרת כלום רק הקשבת לנשימות אבל בעצם החזקת לי את היד ואיפשרת. מרגיש הצפה של חום. לא חונק מחמם. גלים. המוח הניהולי שלי אומר שהזמן נגמר. לא רוצה שיגמר. נעים לי. הפגישה שאחרי התגמדה לממדים של מולקולה. לפני שעתיים אפילו רבע שעה לא יכולתי להזיז. כעת זה איבד מחשיבותו. תחושה של משהו עבר דרכי. משהו שונה, טוב, ממלא מאוד. סה"כ שאלו אותי כמה שאלות ועניתי. מנסה להנמיך את התחושה, אולי אני מדמיין. אבל לא, זה היה ברור. עברתי משהו רגשי ומספיק עם המשחקים של להקטין כדי לא להתאכזב. תעביר בסופ"ש את החוויה דרכך, תהנה ממנה ותבין שזה רק פסיעה אחת לקראת הלא נודע. נגמר הזמן (מזמן), קמנו, החוויה הציפה אותי . הדבר שהכי רציתי לעשות זה לחבק אותך חיבוק ענק עם הודיה גדולה על מי שאת ועל זה שהזמנת אותי להיפגש עם עצמי. בעדינות, סבלנות, רגישות, נתינה והרבה תבונה. בורכתי

(הפרטים המזהים הוסרו לשמירה על פרטיות הכותב)