סיפור חוויותו של פונה לריפוי - מפגש שני (מפורסם בהסכמתו)

נסעתי למפגש, מהבוקר אני בציפייה. אלת החניות פינתה לי מקום. נכנסתי, פגשתי שוב את החיוך וסבר

פנים מזמין וגם מוכר, כאילו כבר הייתי פה מלא פעמים. בתוך קבלת הפנים היה נדמה לי (ואולי זו היתה סתם מחשבה טורדנית) שהיה שם משהו קצת מוטרד, מוסח, אולי זו הסדנא של הבוקר שעוד לא פינתה מקום. אולי דבר אחר או פרי דמיוני. הנחתי לזה. חלצתי נעלים, בזווית העין ראיתי שהמנח שלהן לא היה מדויק ותוקן. חשבתי לעצמי שהדיוק זו יכולת ניפלאה שאני מקווה לאמץ לעצמי במעלה הדרך. הדיוק הרגשי, הדיוק המילולי שמלווה אותו. אני אוהב להקשיב לו. להבין.

הנחתי את תיק הספורט שהכיל בתוכו את בגדי הספורט להחלפה. אמרתי לעצמי - למה סחבת אותו בעצם? התפשטתי. רציתי להרגיש מה אני מרגיש. זה היה נעים, טבעי. נשארתי בתחתונים וגופיה והתחלתי להרהר בכמה פשוט לי ונכון להתפשט במפגש ולהרגיש מקובל ורצוי. המילה להתבייש בכלל לא חלפה בראשי. הרגשתי שגם אם הייתי ערום לגמרי זה היה מרגיש לי בנוח, בסיסי, נגיש בחשיפה נעימה - הבגדים כמשל. כבר בפתח הפגישה אני מרגיש נוח להתערטל ולהיחשף.

באתי עם מטען לפגישה, עמוס בחוויות רגשיות שהמפגש הקודם הותיר. רציתי לשתף במלא מחשבות שצצו על מה שעבר דרכי ואולי גם הטיפול עורר אותם (עורר בטוב). בסוף גלשנו לשיחות בנושאים אחרים. רציתי לדבר על החסכים שלי היום ועל מה שמכאיב לי. לא הגענו לזה אבל נתת לי מחמאה על זה שאני תלמיד מוצלח. כתלמיד לא שיבחו אותי. כיום גם כן מעט. זה נגע בי. אני לא רגיל לזה. לא התעכבתי על זה. הייתי צריך להתעכב על זה. ראשית עבורי. זה חיזוק על כך שהתהליך שאני עובר הוא נכון לי ושאני נראה. כדאי שאכניס את זה פנימה ואהנה מרגע של נחת עצמית. במישור השני, לתת פידבק למלי של הודיה על זה שהיא רואה ומעודדת אותי. תרגלנו נשימות. הן היו נשימות מבולבלות, הראש לא היה שקט, התרוצץ בין ההוויה של ריצת היומיום לבין הניסיון להכניס ״אוויר” בריא.

עצמתי עיניים והמשכתי לתרגל נשימות, מנסה להרגיש אותן, לדמיין את הנשימה עוברת דרכי. זה השתפר, הרגשתי זרימה גלית באחת הפעמים. את מדייקת אותי, מנסה לקלוט איך המערכת הזו עובדת אצלי. אמרתי לעצמי איזו יכולת מיוחדת זו להדריך גוף ונפש כשכל המאורע מסתתר בגופו של האחר. מופלא. זה גם קצת הלחיץ. אני עוד לא ממש מסוגל להתרגל למהלך הזה. רגע! סבלנות! מה ציפית?! לנשום חמש נשימות ולהיות מייקל ג׳ורדן של הנושמים?.. ההסבר וההרגעה עזרו. הנשימות השתפרו. הבנתי שיש לי רצון עז לחוויה הנשימתית המושלמת - זה יקח זמן. צריך גם לפנות מקום לזה. כאילו היה חסר לי איזה מקטע הכנה למשימות, כדי לעצור את רכבת המחשבות שכל פעם חולפת תוך כדי תרגול. זיהית שאני קצת מתוסכל מזה, הרגעת, דייקת, זה עזר לי. שחררתי את המחשבות על החסכים. על זה שאני מרגיש כל כך טוב במפגש. עלתה בי מחשבה קצת עגמומית שכבר תקופה ארוכה אף אחד לא אמר לי שהוא אוהב אותי. נושא רגיש. אבא לא אמר לי זאת אפילו פעם אחת עד יום מותו. מנסה לא לחשוב, להקשיב לקול שמלווה אותי ולנשום. זה משתפר. יותר קל לי להיות בדיאלוג מאשר לעצום עיניים ולדבר עם עצמי. מורכב אבל עושה חשק להמשיך.

חיבוק, עמוק, מרגש. לומד לחבק חיבוק עם נשימות. מרגיש התפשטות אנרגטית.

הלכתי להרצות עם תחושות של עוצמה ואופטימיות

תודה על מי שאת

(הפרטים המזהים הוסרו לשמירה על פרטיות הכותב)