להסכים לחבק את הצללים

שמתי לב שגברים שנהנים מדי ומתלהבים ממני כשהאנרגיה המינית עולה להם, מרתיעים אותי. ברור שזה נבנה בעקבות מפגשים רבים עם גברים בהם האנרגיה הזאת הובילה אותם לחוסר קשב כלפי וכלפי הגבולות שלי. 

ויחד עם זה, ההרתעות הזאת היא שלי. היא לא בהכרח קשורה לאותו גבר שאפגוש אולי מחר. אבל אם לא אעשה איתה כלום, בקלות אשליך אותה הלאה על מי שיבוא. 

אז להסכים. 

להסכים להגיד בכנות ולפגוש את כל מה שעולה. 

להסכים להגיד שאני לא מאמינה לו, כי ברור לי שהוא רק רוצה ממני סקס.  

להסכים לכעוס ולשנוא אותו על זה. 

להסכים לפגוש את האשמה על מה שזה עושה לו כשאני אומרת לו לא.

להסכים לפגוש את הפחד להדחות ולהינטש כי אמרתי שאני לא רוצה. 

להסכים לפגוש את הבושה על זה שאני מעיזה להחשף מול גבר שנמשך אלי ואני לא נמשכת אליו או לא כרגע.

להסכים לפגוש את הקולות שאומרים שאסור להתגרות בגברים כי זה לא בסדר וככה לא מתנהגים!

הקולות שאומרים שלעשות ״טיזינג״ או כל דבר שאולי דומה/קרוב/מזכיר את זה קצת - במילה, במבט, בתנועה, בנשימה - ״אסור!״, זה מסוכן!״ ״זה מזמין צרות!״.

וואו! כמה קולות עולים במקום הזה של הכנות הרדיקלית! קולות שכבר מזמן שכחתי שקיימים בתוכי. 

ההסכמה לפגוש את הכל, לבטא במילים, להרגיש את כל ההצפה הזאת, להרגיש אותה בגוף, לאפשר לה לבטא את עצמה בגוף ולהתמוסס לאט לאט ובקשב, היא היא זאת שמביאה לשחרור וחופש אמיתי.

היא זאת שמטפחת את היכולת לשמור על הגבולות שלי וגם על הערכים שלי, להיות שלמה עם עצמי ומשם לפגוש גם את הלב שמולי - זה שנפתח לו הלב כי גרמתי לו להרגיש, או לחילופין, זה שמרגיש צורך לעשות עלי מניפולציה כדי ״להשיג״ ממני משהו כי ככה גדל, חונך ושרד.

כי אם המניפולציה שלו נוגעת בי, כלומר מכעיסה אותי, פוגעת בי, מקפיאה אותי (Freeze), מבריחה אותי, או כל הרגשה אחרת שמוציאה אותי מהאיזון שלי, אז יש לי שם פצע שמנהל אותי בלי שארגיש.

המעבר דרך ההסכמה הזאת מחליפה את הקולות של הכעס, האשמה, הפחד, הבושה והאסור, לקולות של מותר -

מותר לי להיות כל מי שאני,

מותר לי לבטא את עצמי במלואי,

גם אם זה עלול להתפרש כטיזינג אצל מישהו אחר,

מותר שיבינו לא נכון

ומותר גם להגיד ״לא״ בצורה ברורה ומלאה על מה שאני לא רוצה.

ואפילו מותר להגיד מה אני כן רוצה!

אז פשוט להסכים. ואולי לא כזה פשוט… אבל שווה את המאמץ!