תקרת זכוכית

חושבת על תקרות הזכוכית שהיו לי ושיש לי. שיש לכל אחד. לא ממש רואים אותן.. שקופות.. חמקמקות..

אז מה עושים עם תקרות הזכוכית? עם המגבלות וההגבלות שלנו?

קודם כל מגלים אותן. עוצרים לבדוק כל אקסיומה שאנחנו חיים איתה, ברגע שהיא מתחילה להציק - האם זה נכון לי? משרת אותי? מיטיב איתי? האם זה שלי בכלל (או של אמא/אבא/המורה מכיתה ג׳...)?

וגם כשמצליחים כבר לראות, כל כך מאתגר לשנות!

ההבנה הזאת שיש לי בחירה. שאני יכולה לבחור אחרת. שהתקרה היא רק אשליה שאני חיה בתוכה.

לרוב מדובר בתהליך של שינוי.

ואין לתאר את הסיפוק והחופש שבסופו!

(בתמונה - עוד תקרת זכוכית שנשברה...)