להגיד את עצמי

לפני כמה שבועות הוזמנו להתארח שישי בערב אצל אחי. ארוח מושקע, אוכל מצוין. אממה, מלא אנשים שאני לא מכירה מצטופפים בדירה לא מאד גדולה.

מצאתי את עצמי רוב הזמן מול מסך הטלויזיה הגדול שהיה פתוח על קליפים. המוזיקה נעמה לי. מעבר לזה, הייתי באי שקט גדול. נעתי בין האשמות עצמיות של למה אני לא יודעת להשתלב בחברת אנשים לא מוכרים, לבין האשמות כלפי המארחים שמזמינים כל כך הרבה אנשים, לבין האשמות כלפי האנשים שהם לא הסגנון שלי, שהשיחות שטחיות, שהם לא מספיק נחמדים, וכו׳ וכו׳...

גם הילדים שלי היו מרוחים איתי מול המסך וככה עבר הערב.

זו לא היתה פעם ראשונה, אבל כן היתה פעם ראשונה שהחלטתי במקום להאשים את עצמי ואת כולם, לפתוח את זה, קודם כל עם עצמי. והבנתי שבעצם אף אחד לא באמת אשם. אין פה אשמים או צודקים או בסדר או לא בסדר. זו פשוט אני - אני שאוהבת שיחה שקטה, אני שנהנית משיחות של עומק שבדר״כ לא נפתחות כשיש הרבה נוכחים, אני שאוהבת אווירה אינטימית, אני שלוקח לי את הזמן להשתלב בין הרבה אנשים לא מוכרים... זו פשוט אני. ואני בסדר גמור בדיוק בדיוק כמו שאני. מותר לי לבקש שקט ואינטימיות ושיחות עמוקות.

ויכולתי גם להבין את הצורך אולי לאחד הזמנות של משפחה וחברים כדי לארח פחות. וגם זה בסדר. רק לא מתאים בשבילי.

אז התקשרתי לאחי והסברתי לו אותי. את הקושי שלי. את הצורך שלי. הוא הקשיב והבין וקיבל ואפילו התנצל, למרות שממש לא הרגשתי שהוא צריך.

הערב הוא הזמין שוב. כבר בסמס שהזמין הוא כתב לי מי יהיה. ישבנו מעט אנשים באווירה אינטימית ונפלאה. נפתחו שיחות עמוקות עם אחיות של אישתו, שכבר שנים לא יצא לי ממש לשבת ולדבר איתן. הבת שלי הצטרפה לשיחת הנשים ונהנתה מזה מאד. וגם שאר הנוכחים נהנו מהאווירה ואמרו שכשיש המון אנשים, גם להם קשה יותר. בקיצור, היה ערב שקט ונפלא לכולנו 😊

כל כך שמחה שהיה לי האומץ להגיד את מה שחשוב לי! ממש לא מובן מאליו מבחינתי! יחי החופש!!! שמתחיל קודם כל מהחופש הפנימי. להגיד את עצמי.