.png)
קיבלתי הנחיה - יצירה בחול. אני? יצירה חופשית? ככה סתם בלי שום הנחיה מובנית או הכנה מוקדמת? מה כבר יצא?? אני בכלל לא בנויה לזה...
רק רציתי לחפור קצת בחול וזהו. מה שיצא אני מרוצה ושיעזבו אותי בשקט.
אז חפרתי קצת, אחורה קדימה עם האצבעות. יצאה צורה שהזכירה לי לב. טיפחתי אותו, הידקתי וסידרתי. התחלתי להנות! שמתי צדף. ועוד אחד. ועוד ועוד... ממש יצירת אמנות!
ואז באה ההנחיה השניה - לדבר על מה שיצא ולהגיד מה זה אומר לי כל היצירה הזאת. עצרתי רגע להקשיב. מה באמת זה אומר לי? הבור אמר לי: תראי אותי, אני יכול להיות ממש יפה! אל תפחדי ממני!
היה מאד מעניין לשמוע את האמירה החזקה הזאת. יכולתי להשליך את זה לחיים שלי ולראות איך הבורות שלי יכולים להיות ממש יפים. היופי הפשוט הזה - שלי, בדיוק כמו שאני, עם הבורות שלי, עם החסרונות שלי, עם הפצעים שלי. להכל יש מקום ולהכל יש אפילו יופי. יצירת אמנות מיוחדת ובלעדית לי, שאין שניה לה.
תוך כדי הקשבה גם לאחרות על יצירותיהן, עלה בי שוב צורך לחפור. הפעם בעקבות האמירה של הבור - ״אל תפחדי ממני״. אז חפרתי. וחפרתי. וחפרתי. עד שהגעתי למים! שנים שלא חפרתי עד המים. איזה כיף!
ואחרי שהגעתי למים, התחלתי לבנות נטיפים קטנים מהבוץ שהוצאתי מהבור. כמו אנשים קטנים הם יצאו לי. עומדים על שפת הבור שלי. עוד תובנה עלתה לי תוך כדי יצירת הנטיפים - בכל פעם שאני שופכת בוץ חדש ורטוב על הנטיף, הנטיף נהרס ונבנה מחדש, על בסיס רחב יותר, וגדל. בכל פעם אני בוחרת לטפטף את החדש, בידיעה שחלק ממה שבניתי קודם יהרס, על מנת להגדיל את הנטיף. בדיוק כמו בחיים - אני מכניסה את החדש בידיעה שחלק מהישן יהרס, מתוך אי-וודאות מה יצא בסוף, על מנת לגדול.
עזבתי את הבור לזמן מה וכשחזרתי גיליתי עוד משהו מעניין - המים שבפנים לא יבשו, הם הלכו והתרבו, כמו מעיין נובע מעצמו. מדהים! הגעתי למים
