.png)
רציתי לצאת עם הילדים ושאלתי מי רעב כי היום אני לא רוצה לקנות אוכל בחוץ. הוא ענה שכן והיא ענתה שלא. חיממתי לו שארית אורז והיא ראתה ורצתה גם כי זה האורז של אבא (השף המוכשר) שהיא אוהבת.
חיממתי לה את השארית הקטנה שנותרה ואז התחיל הסיפור... לו יש יותר!
המתוק הסכים להעביר לה קצת אבל זה לא סיפק אותה כי עדיין לו יש יותר!
ולדבריה אני לא בסדר כי אני יכולה להחליט להעביר לה עוד...
ואני חושבת לעצמי שאם אעשה את זה אתחיל סיפור חדש איתו, מה גם שנקודת הפתיחה היתה שהיא לא רעבה והוא כן.
ירדנו לאוטו והיא כועסת... התחלנו לנסוע והיא עדיין כועסת ולא אוכלת... ניסיתי את שאלות ׳המקרבת׳ - את כועסת? מתוסכלת?... אבל זה לא עזר באותו רגע. משהו היה תקוע שם.
אז פירגנתי לעצמי רגע של נהיגה בשקט, בלי דיבורים. וחשבתי: מה זה אומר בשבילה שנתתי לו יותר מאשר לה?
ברגע אחד זה קפץ לי - ברור! זה אומר לה שאני אוהבת אותו יותר מאשר אותה!
זה היה לי כל כך ברור שבמקום לשאול פשוט אמרתי: אני אוהבת אותך!
לא חלפה שניה מרגע שסיימתי לומר את מילות הקסם והילדה התחילה לחייך.. לאכול.. לצחוק...
האורז הספיק לה, לא זה היה שורש הבעיה ;)
כמה חשוב לעצור לרגע, לנשום, להתחבר אליהם ולהבין מה באמת כואב