אני בסדר גם כשאני בוכה...

היום, הגדולה שלי, בת 9, נכנסה עם שני חברים לחדר של הקטן, בן 6. החליטו לשחק דווקא שם. הוא היה איתם, חשבתי שהכל בסדר והם משחקים יחד. אולי בהתחלה זה היה כך אבל אח״כ נשבר לו משהו מהמשחק והוא התחיל להסתובב כמו אריה בכלוב עד שהגיע אלי להגיד לי שהם פלשו לו לחדר בלי רשות ומשחקים לו במשחקים שלו בלי רשות.

לשמחתי, בכל מקרה הם היו צריכים כבר ללכת אז ניצלתי את ההזדמנות ופיניתי אותם מהבית שלנו, אבל עד שזה קרה, הוא התחיל כבר לבכות מרוב שלא ידע מה לעשות עם עצמו ואיך להתמודד עם הפלישה הזאת לטריטוריה שלו (הוא דווקא מאד נדיב ומשתף כשמבקשים ממנו...).

בערב דיברנו על זה, בעלי אמר שלא צריך לבכות בגלל זה. אני הייתי חייבת להגיד שאם הוא הרגיש צורך לבכות, טוב שבכה. והוספתי, שהוא בסדר גמור עם כל מה שהוא מרגיש גם כשהוא בוכה. העיניים שלו נצצו והפנים שלו הוארו, הוא כל כך שמח לדעת שהוא בסדר גם כשהוא בוכה!

גם אני מאפשרת לעצמי לאחרונה לבכות מתי שצריך ומשתדלת לא לדלג על זה ולהמשיך הלאה. כי לבכות זה משחרר וכי אני בסדר גם כשאני בוכה :)

למה לא לתת ללב להגיד את מה שהוא צריך בעצם?

יוגה. לפתוח את הלב