.png)
אני שומעת הרבה לאחרונה את המשפט הזה - להרגיש את הכאב, להיות איתו, להקשיב, לא להתעלם...
אז ניסיתי!
כשהכאב הנפשי הגיע, הייתי שם איתו, הקשבתי לו, נתתי לעצמי אישור להרגיש אותו עד הסוף, אמרתי לעצמי שזה בסדר גמור להרגיש מה שאני מרגישה, כי אני בסדר גמור, אני שלמה, לא צריכה לשנות כלום, ומה שאני מרגישה זה גם בסדר! אז נתתי לדמעות חופש ונתתי לכאב למלא אותי ו... הפתעה! אחרי כמה דקות הכל נעלם כאילו כלום! כאילו מעולם לא היה! בדיוק כמו ילדים שכועסים וצועקים וצורחים וכמה רגעים אחרי הם כבר צוחקים ומשחקים...
וניסיתי שוב, כשהגיע הכאב הפיזי - סינוסים כואבים, הראש ׳מתפוצץ׳... שבוע. אחרי שבוע החלטתי להרגיש, לתת לכאב מקום, להפסיק לנסות להתעלם או לקחת כדורים. נכנסתי למיטה והרגשתי, עד הסוף, את הכל, הכאב מילא את הראש, הראש באמת רצה להתפוצץ! ואחרי כמה דקות נרדמתי. כשהתעוררתי בבוקר הסינוסים היו כמעט נקיים לחלוטין, הראש לא כאב, ויכולתי להעביר ולתרגל עוד שיעור יוגה מעולה :)
אז ממליצה בחום לאזור אומץ ולנסות גם - תרגישו, תקשיבו לגוף אם כואב, הוא מנסה להגיד משהו הילד שבפנים.
ואם כבר מדברים על ילדים, אז זה עובד גם על ילדים - רק להיות איתם כשהם בוכים וכועסים, לתת להם מקום לבטא את מה שהם מרגישים, כי מה שהם מרגישים זה בסדר גמור, לא צריך לשנות את זה, לא צריך לתת עצות, לא למצוא פתרונות ובטח לא לבטל או לזלזל באותו הרגש שעלה, רק לקבל, להכיל, לתת לזה להיות. ותוך כמה רגעים זה חולף והכל בסדר שוב,
מותר להם וגם לנו להרגיש את כל קשת הרגשות, גם הטובים וגם ׳הרעים׳, מותר לכעוס על מה שמכעיס, מותר לבכות ולהיות עצובים. מותר להרגיש הכל, עד הסוף. ואז זה עובר ואפשר לחזור לשגרה מבורכת.
אז תאפשרו לעצמכם ולהם, כי ככה הם ילמדו להקשיב לעצמם ולא להתעלם, להקשיב ולא לבטל את עצמם, לא לבטל את מה שהם מרגישים, לא לנסות לשכוח ולעבור הלאה כשבעצם הכל מתבשל שם בפנים עד שמתפוצץ... תנו להם גם להרגיש שלמים, כמו שכולנו רוצים.
כי כולנו, כשמדובר ברגשות, בעצם ילדים. אולי ׳המבוגרים׳ מנסים להיות קצת יותר מאופקים, אבל עדיין - ילדים...