מה עם התקיעות...

עשרים דקות לפני שיעור פרטי בזום לבן שלי. אני מתקשרת הביתה להזכיר לו. הוא אומר שהוא לא רוצה. אני מנסה לשכנע, להזכיר לו שהוא נהנה, לבדוק מה הוא עושה (במסך כרגיל, כמו כל השעות האחרונות והבאות...) שמונע ממנו. לא עוזר כלום. ואז אומרת לו שאם לא יתחבר לשיעור לא יהיה יותר מסך להיום.

ומתחיל התסכול שלו.

אני מוצאת עצמי חסרת סבלנות בתוכי. לא בא לי על ההתנגדות שלו. לא בא לי על התסכול שלו. בא לי לנתק את השיחה ולגמור עם זה.

ואני גם מוצאת את עצמי עומדת בפקק לא צפוי.

אני מתבוננת במצב ואומרת לעצמי: תראי, את תקועה. תקועה בפקק ותקועה מול ההתנגדות של הילד. אז מה למדת לעשות כשאת נתקעת בפקק? ואני עונה לעצמי: לנשום, לראות שהכל בסדר, אני יושבת במזגן, שומעת מוזיקה, הכל טוב. לא אשנה את המצב החיצוני אם אתעצבן, רק אעכיר את מצבי הפנימי. נושמת ונרגעת, מוצאת חזרה את השקט שלי.

אז אולי אני יכולה להשליך את הלמידה הזאת גם על התקיעות מול הילד? והתחלתי לנשום אוג׳אי, לענות לו בשקט אל מול התסכול. להשאיר את עצמי בנפרדות מהתסכול שלו. זה שלו, לא שלי. רק אעכיר את האווירה ואעצים את התסכול שלו אם אתעצבן. מוצאת חזרה את השקט שלי.

לרגע נכנסו לי תהיות: אולי אני לא בסדר שאני מכריחה אותו? אולי יש דרך אחרת?

ומיד היתה תשובה פנימית עמוקה: אין דרך אחרת איתו. בדקת הכל. זו הדרך היחידה. היא עובדת. והוא סוג של משבח אותה בזמנים הטובים שלו. אל תבלבלי אותו עכשיו בדרכים אחרות.

ואני ממשיכה לנשום אוג׳אי. להזמין לעצמי את החוכמה הפנימית שתעלה עם רחשי הנשימה הזאת.

פתאום שיחה אחרת ב״דו״ של הרכב. הילד שומע את הצלצול, אני אומרת שאני צריכה לנתק והוא כבר מנתק. ניצלתי!

כמה דקות אחרי הבנתי שהוא התחבר לשיעור. יששש!!!