.png)
בן ה-11: אמא, ראיתי סרטונים על חייזרים והיו תמונות מפחידות. אמרו שיכבשו את העולם. עכשיו אני פוחד. אני: מה אתה מרגיש בגוף? הוא: ג׳וקים מסתובבים בתוך הבטן שלי. אני: אם הכל היה אפשרי, מה היית עושה עם הג׳וקים? הוא: הופך אותם לפרפרים צבעוניים. אני: אז תעצום עיניים ותהפוך אותם. הוא: אפשר בלי לעצום עיניים? אני: כן הוא (לוקח שניה או שתיים ואז): הפכתי אני: ואיך אתה מרגיש? הוא: אותו דבר אני: מרגיש לי שאתה לא מאמין בדרך הזאת. הוא: כי אני הופך אותם בדמיון שלי. אני: נכון. הכל בדמיון שלך. גם החייזרים בדמיון שלך, גם התמונות המפחידות בדמיון שלך, גם הג׳וקים בדמיון שלך וגם הפרפרים בדמיון שלך. לדמיון שלך יש כוח עצום שמשפיע על הראש והגוף שלך. אני רואה את המילים שלי מחלחלות לתוכו בטיפות שלך הבנה. הוא עוצם עיניים ומנסה שוב. הפעם לקח קצת יותר זמן. אני: איך אתה מרגיש? הוא: קצת יותר טוב אבל זה חוזר. אני: יש עוד דרכים. אפשר גם עם תנועה או נשימות. הוא: אני מעדיף נשימות. איך נשימה תעזור לזה? אני: נשימה מחזירה לנוכחות ברגע הזה. תתבונן רגע ברגע הזה - אין חייזרים, אין ג׳וקים.. אנחנו כאן בבית הבטוח והרגוע שלנו. הכל בסדר כאן ממש עכשיו. הכל בסדר ברגע הזה. הוא: בואי נלך לחדר טיפולים שלך למזרן. נשכב על המזרן. הצעתי שישכב על הגב עם הרגליים על הקיר. זה עזר לו לנשום, כמו פתח לו את הנשימה. שכבתי לידו ונשמתי אוג׳אי להחזיק לו מרחב נושם. אחרי כמה דקות: הוא: אמא, יש איזה פרק בסדרה המצחיקה שבא לי לראות. אולי נראה עכשיו לפני השינה וזה יעשה לי יותר טוב? אני: כבר ניסינו את זה. זה עושה טוב לזמן של הפרק ואחכ מכבים אורות ויש שקט והכל חוזר לך. השעה מאוחרת, אין זמן לנסות את זה עכשיו. הוא מתבאס. וגם חוזרת לו תחושת הפחד אחרי שקצת נחלשה קודם. הוא: אני לא מרגיש טוב. אני: איפה? הוא: בגרון. בעצם בגרון קצת פחות עכשיו. (מתחיל לגלוש עם היד לאורך החזה עד לבטן) כאן הכי. אני: בוא נשכב עם הרגליים על הקיר שוב וננשום. הוא: אבל זה חוזר אח״כ. אני: נכון שזה חוזר, אבל כל פעם שחוזר זה פחות כואב. עד שהתמונות יחזרו אבל לא יהיה פחד. הוא: אבל כואב לי. לא בא לי. אני: אז אתה יכול להשאר ככה בכאב. או לשכב כמו קודם ולנשום. מה שתבחר. הוא נשכב עם הרגליים על הקיר. שוב שכבתי לידו. נושמת אוג׳אי. מחזיקה מרחב נושם. המוזיקה של הגדולה היתה ברקע. לא שקטה בכלל. בדר״כ משהו שיכול מאד להפריע לרגיש כמוהו. הדילמה אם לצעוק לה להנמיך או לקום להגיד לה נכחה בתוכי. השקטתי את הקולות שבתוכי והעצמתי את האוג׳אי כך שקול הנשימה ימלא את חלל החדר. נשמנו במשך כמה דקות. שמעתי את הבטן שלו עושה רעשים. ידעתי שמשהו שם מתחיל לזוז לכיוון החיובי. הוא: אני רועד. עכשיו גם כואב לי וגם אני רועד. אני: רעד זה מעולה. הגוף שלך פורק את האנרגיה שהיתה תקועה לך בבטן והכאיבה לך. הוא: עכשיו הרעד הפסיק... כואב לי נורא... אני הולך לשירותים. הוא הקיא. שפך הכל החוצה. התנקה מכל הפחדים. השכבתי אותו לישון עם סיפור. כולו מחייך. מאושר. קליל. ילד משוחרר. משוחרר מהפחד...
משתפת בסרטון שמסביר קצת על נשימת האוג׳אי:
コメント